מאת: אריה דרוקמן
א. משהו עלי ועל הדרג הצבאי
כפי שכתבתי בעבר, אני אזרח פשוט, ללא כל יומרות פוליטיות. אין מאחורי אלא
שירות פשוט בסדיר ובמילואים. גדלתי על גאווה בצה"ל והערכה עמוקה אליו.
אפילו האירועים של מלחמת יום כיפור, אליהם התודעתי כאיש מילואים, בשוך
הקרבות, נראו לי כתקלה חמורה, אבל כזו שניתן לתקנה.
בתום הקרבות, במשך 6 חודשים ארוכים בהם שהינו ברמת הגולן, השד יודע מדוע,
רוב הפעילות שלנו הייתה לנהל שיחות אינסופיות עם בעלי תפקידים זוטרים
בחטיבות שאיתרע מזלם להיות ברמת הגולן ב-6 באוקטובר ועם אלו שחשו לעזרתן.
הסיפורים העידו על רשלנות וחוסר יעילות. חשוב להבין שחלק ניכר מהתלונות
בצה"ל מושתקות בדרך כלל ולא מגיעות החוצה.
לאחר מכן, עשרות השנים שבילינו במילואים גרמו לי להבין כי צה"ל הוא מבזבז
הזמן הגדול ביותר במדינה. כל מי שהיה במילואים מכל הסוגים יודע זאת. בתקופת
כהונתו של ברק כרמטכ"ל, הייתי מספיק נאיבי לכתוב לו מכתב ולפרט לו מה ראיתי
בשירותי באחד הימחי"ם, באצבע הגליל. התשובה שקיבלתי מראש המטה שלו
הייתה כל כך לא נכונה ומשונה עד שויתרתי על מכתבים נוספים.
צה"ל בעיניי הוא גורם מאד מסורבל ואינני מתפלא על רוב התקלות שמתגלות, מעל
לנורמה. לפעמים נדמה לי שפעילותו של צה"ל בנויה על מרכיב מהותי של ניסים.
***
ב. משהו על פעילות הדרג המדיני
הבעיה הגדולה ביותר בפעילותו של הדרג המדיני בישראל היא החובבנות. לפי
גרסת הדמוקרטיה הנהוגה במקומותינו, שר האחראי על מיליארדי שקלים, על
מערכת שירותים וניהול ארציים, לפעמים גם בינלאומיים, ועל הנהגת שינויים
מורכבים ביותר - יכול להיות בור גמור בניהול. די בכך שהוא ראש מפלגה או קיבל
בבחירות פנימיות, בקרב 100,000 איש, את המקום החמישי כדי להיות מועמד
לתפקיד שר. למשל, שר הבריאות לא חייב להבין במערכות רפואיות של תקופתנו.
שר המשפטים לא חייב להבין במערכות משפט. שר הביטחון...שר החינוך...וכן
הלאה. דוגמאות מצויות מלוא החופן. מדי פעם מגיע שר עילוי. הרוב - בינוניים.
כל השרים שנבחרו נוהגים להביא עימהם מנכ"ל שעמו "הם יכולים לעבוד". ישנה
הסתברות לא קטנה שכל בעלי המשרות הללו יהיו אנשים בינוניים וחביבים עם
הרבה כוונות טובות אך ללא יכולת לבצע את העבודה ברמה המערכתית. במקרה
הטוב הם לומדים במשך כהונתם כיצד לעבוד. במקרה הרע הם עושים פשלות
ומחדלים במספר רב מהסביר.
אם היינו משווים את ניהול המערכת הממשלתית למערכת הניהול הפרטית הייתה
ההשוואה מעוררת חלחלה. בשוק הפרטי, כל אחד מכם לא היה מעלה על הדעת
לבחור לניהול פירמה עסקית או מסחרית, שחייבת לפעול במגבלות תקציב ועפ"י
הוראות חוק, ולהראות תוצאות - אדם שלא ניחן בתכונות מינימום. בממשלת
ישראל - זה אפשרי. אז מה הפלא שאלה התוצאות. אין מטרות. אין בדיקה של
הישגים בפועל. ובהכרח, גם לא מסיקים מסקנות כלפי הבינוני והנכשל.
אני לא מדבר דווקא על בטחון. אני מדבר על מערכת המשפט בה מתנהל משפט
במשך 5-8 שנים. אני מדבר על מערכת החינוך שהשוואת תוצאות מבחנים בינינו
לשאר העולם המודרני מראות שאנו במקום לא טוב. כעת, חישבו על המשטרה, על
התנאים בבתי הסוהר, על יכולתו של משרד הפנים לשלוט על הרשויות המקומיות
ותגלו שהמצב טעון שיפור בכל תחום.
אין פלא שבמלחמה אנו מגלים תקלות רבות גם בתפקוד הצבא. יש לנו מזל שגילינו
את זה כעת ולא במלחמה מול סוריה ואיראן. כל הכבוד לאולמרט שהפעיל את
הצבא. אלמלא הקורבנות היינו חושבים שמדובר בתמרון צבאי, לאיתור תקלות.
***
ג. משהו על הגישה של ראש הממשלה
תחילה משל: הפעולה העיקרית שאנו עושים בעת קניית מכונית משומשת היא
לשאול מיהו בעל הבית. מיהו הבעלים של הסחורה. שואלים וגם מבקשים הוכחות.
דומני שעיקרון זה מאד פשוט. אין צורך להיות מלומד ומנוסה כדי להבין זאת.
בשני המקרים שניצבים לפנינו, בשני קצוות הארץ, אנו נוהגים בשיטה הפוכה.
כעת לנמשל הראשון - כל איש פשוט שמתבונן ברצועת עזה, מגלה כי בעל הבית
שם הוא החמאס. הוא בעל המכונית שנקראת: הפסקת ירי הקסאמים. שם מעניין.
מה אנחנו עושים? פונים לבעל הבית? חלילה. אנו פונים שאיש מעונב ואריסטוקרט
שיש לו הרבה דברים רק לא כוח ואומרים לו שאנו רוצים לקנות את המכונית של
החמאס. הוא אומר שיבדוק את העניין ובינתיים שליחיו של בעל הבית מטרידים
אותנו. בכל הטרדה הם מראים לנו שהם בעלי המכונית. מה אנחנו עושים? רודפים
אחריהם ומכים וזורקים עליהם פצצות מסוגים שונים ואז, חוזרים למעונב
האריסטוקרט שאינו בעל המכונית ומבקשים ממנו שוב להציע הצעת מחיר. זהו
סרט מצויר בסגנון הצוות "טום וג'רי". עבודה סיזיפית לא יעילה.
והנמשל השני - כל איש פשוט שמסתכל בדרום לבנון, מגלה כי בעל הבית שם הוא
מדינה בשם איראן. הוא בעל המכונית שנקראת: הפסקת ירי על הצפון. שם מעניין.
מה אנחנו עושים? פונים לבעל הבית? חלילה. אנו פונים לאיש מעונב ואריסטוקרט
בשם פואד סניורה, שיש לו הרבה גינונים ודיבורים, פרט לחוסר יכולת למכור לנו
את המכונית, ואומרים לו שאנו רוצים לקנות את המכונית של איראן. הוא הולך
וחוזר. לעיתים הוא משמיע הצהרה לוחמנית ולמחרת יבבת כניעה. ובינתיים בעל
המכונית מגביר את הטרדותיו כלפינו. כיוון שהוא רואה שאנו לוקים בחוסר הבנה,
הוא מתחיל לנאום בטלביזיה הביתית שלנו (עם תרגום בגוף הסרט, כולל פרשנות
על צבע זקנו, זיעתו ועייפות נוגה במבטו) על מנת שנבין שהוא השגריר של איראן
ועמו יש לדבר, אם אנחנו ברוגז עם איראן. אבל אנחנו לא נרמזים. אנו מתחילים
להרוס כל כביש, גשר, נמל תעופה, נמל ספינות שבעל הרכב עלול לעבור בו, כדי
לגרום למעונב האריסטוקרט לשוחח עם ה"צ'ילבה" שלנו. וכך האירוע הקומי נמשך.
בשום פנים ואופן לא נפעיל לחץ פומבי על ארה"ב כדי שתגביר את הלחץ על איראן.
חס וחלילה. והרי זהו גם האינטרס שלה לעזור לחיסול פעולת ההסחה של איראן
בגבול ישראל כדי לעכב את הדיון האמיתי על פיתוח גרעיני באיראן. במקום זאת
אנו ממשיכים במשימה סיזיפית: משמידים 500 רקטות והאיראנים מביאים 700
רקטות. אנו הורגים 500 לוחמי אויב ומיד מגיעים עוד לוחמים. סיזיפוס במיטבו.
אינכם חושבים שזהו תהליך מוזר במקצת? אולי בכל זאת כדאי להחליף את נבחרת
החובבנים העכשווית.
